הערעור
1. המערערת, גב' גוזה אלבג (להלן: "
המערערת" או "
האלמנה"), היא רעייתו של מר יעקב אלבג ז"ל (להלן: "
המנוח"), אשר החזיק במחסן המצוי בדרך סלמה 35 בתל-אביב, בשטח של 20 מ"ר (להלן: "
המחסן" או "
הנכס"), ששימש אותו כמחסן למכירה ו/או תיקון אטמים. המנוח היה דייר מוגן במחסן, כאשר הבעלים הינם המשיבה 2, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "
עמידר"), בהתאם לחוזה שכירות שנחתם בין המנוח לעמידר.
בחודש נובמבר 1998, נפטר המנוח והותיר אחריו אלמנה, היא המערערת, וכן שלושה ילדים, המערערים 4-2.
כשנה טרם פטירתו, חדל המנוח מכל עיסוק בשל מחלת כליות אשר פקדה אותו והזדקקות לטיפולי דיאליזה. המנוח הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100%. טרם פטירתו של המנוח, הצטברו חובות ארנונה בגין המחסן והמשיב 1, מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב (להלן: "
המשיב") נקט בהליכי הוצל"פ נגדו. ביום 05.04.1998 זומן המנוח לחקירת יכולת, ולאחריה הוחלט שלא לחייבו בתשלומי ארנונה בשל מצבו הרפואי וחוסר יכולתו הכלכלית לעמוד בתשלומים אלה. כאמור, לאחר כמחצית השנה, נפטר המנוח.
בהודעת הערעור נטען, כי לאחר פטירתו של המנוח העביר המשיב את הנכס על שם המערערים לצרכי תשלום ארנונה, והמשיך לשלוח הודעות חיוב ליורשי המנוח לכתובת המחסן.
המערערים מוסיפים וטוענים כי לא האלמנה ולא הילדים תפסו חזקה במחסן, והם לא המשיכו לנהל בו את עסק אביהם, ולפיכך אין להם כל זכויות בנכס, כדיירים מוגנים.
במהלך שנת 2007 הוגדר המחסן כמבנה מסוכן ונהרס עד היסוד.
המערערים טוענים עוד, כי מאז פטירת המנוח ועד להריסת המחסן נצברו חובות מיסי ארנונה בסכום של למעלה מ-100,000 ש"ח, כאשר המשיב דרש את תשלומם מהמערערים בטענה כי הם לא הודיעו לו על פטירת המנוח, ועל כן יש לראותם כמחזיקים בנכס.
ביום 01.03.2009, הוצא צו ירושה לגבי נכסיו של המנוח, והמערערת הוכרזה כיורשת בלעדית, לאחר שהילדים ויתרו על זכויותיהם. בעקבות כך, הוסרה הדרישה לתשלום ארנונה מהמערערים 4-2 והמשיב רואה את האלמנה כיורשת יחידה וכבעלת החזקה בנכס, ובהתאם לכך היא חויבה בתשלומי הארנונה.
אשר למערכת היחסים בין המערערת לבין עמידר, נטען בהודעת הערעור כי לאחר פטירת המנוח, המשיכה עמידר לגבות מהאלמנה את דמי השכירות ודרשה ממנה לחתום על "תצהיר עסק", על-מנת להכיר בה כבעלת הזכויות במחסן. המערערת, ואף יתר המערערים, סירבו לחתום על תצהיר זה, מאחר שהם לא ניהלו במחסן כל עסק ולא תפסו בו כל חזקה לאחר פטירת אביהם, והמחסן נותר ריק וללא כל שימוש, ובסופו של דבר נהרס כליל, בשל היותו "מבנה מסוכן".
המערערים טוענים, כי עמידר הודיעה, וחזרה והודיעה, כי על פי רישומיה אין להם כל זכויות במחסן, ולמרות זאת המשיכה לגבות את דמי השכירות החודשיים מהאלמנה.
לאחר שהתקבלו אצל המערערים הודעות עיקול מההוצל"פ ודרישות לתשלום חוב הארנונה, נעשו ניסיונות להגיע להסדר עם המשיב, אך ללא הועיל, כאשר העירייה המשיכה לדרוש את תשלום מלוא החוב מהמערערים, ובמקביל עמידר ממשיכה לגבות מהאלמנה את דמי השכירות, אך אינה מסכימה לפצותה בגין הריסת המחסן, בהתאם לחוות-דעת שמאי שהוגשה לה.
לנוכח מצב דברים זה, הגישו המערערים השגה למנהל הארנונה בגין חיובם במיסי ארנונה, ומשנדחתה השגתם, הם הגישו ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב, וזו החליטה, ביום 27.01.2011, לדחות את הערר, ומכאן הערעור.
החלטת וועדת הערר
2. וועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב (להלן: "
וועדת הערר" או "
הוועדה"), החליטה, ביום 27.01.2011 לדחות את עררם של יורשי המנוח. בהחלטתה ציינה הוועדה, כי הנכס מצוי בבעלות רשות הפיתוח שנכסיה מנוהלים על-ידי חברת עמידר, והוא הושכר על-ידי עמידר למנוח בשכירות מוגנת, בהתאם לחוזה שכירות מיום 18.11.1969. על-פי חוזה השכירות, נועד הנכס לשמש כבית מלאכה בשימושו של המנוח, אשר נפטר בחודש נובמבר 1998.
לאחר פטירת המנוח בשנת 1998 ועד להריסת הנכס בשנת 2007, חייב המשיב את המערערים בארנונה, כיורשי המנוח. וועדת הערר ציינה בהחלטתה, כי לטענת המערערים, הם לא החזיקו בנכס, ועם פטירת המנוח, יש לראות כמחזיק בנכס את עמידר, וזאת מכוח דיני הגנת הדייר.
הוועדה קבעה בהחלטתה, כי למעשה אין מדובר בערר שהוגש כדין, משום שלא הוגשה השגה למשיב בתוך המועד שנקבע בחוק, היינו תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום. הוועדה דחתה את טענת המערערים כי לא קיבלו ולא ידעו על הודעות החיוב, משום שאלה נשלחו לכתובת הנכס ולא לדירת המנוח, לאחר שהוברר כי הודעות חיוב רבות נשלחו לכתובת מגוריה של המערערת, שהיא גם כתובת מגורי המנוח. לפיכך, כך קבעה הוועדה, יש לדחות את הערר מטעם זה בלבד.
לגופו של עניין, קבעה הוועדה כי אלמנת המנוח החזיקה בנכס נשוא הערר בכל התקופה שמיום פטירת בעלה ועד להריסת הנכס. זאת, מאחר שהמערערים לא הודיעו לעמידר ולמשיב על פטירתו של המנוח בשנת 1998, כאשר המערערת המשיכה לשלם את דמי השכירות בגין הנכס, גם לאחר פטירת המנוח. הוועדה סברה, כי "
די בכך שאלמנת המנוח החזיקה מפתח של הנכס, שהמשיכה לשלם בגינו דמי שכירות ושהיא נמנעה מלהודיע על פטירת המנוח לבעלי הנכס ולעירייה, כדי לקבוע שהיא בעלת זיקה חזקה ומובהקת לנכס".
הוועדה סברה, כי גם בהנחה שאלמנת המנוח יצרה מצג שווא כלפי עמידר וכלפי המשיב בשוגג ולא במכוון, הרי שהתנהלותה זו מנעה את העברת הנכס לידי עמידר, עובר לפטירת המנוח. לפיכך, יש לראות את המערערת כבעלת השליטה בנכס "
וזאת בין אם היו בידיה זכויות כדין ובין אם לאו". הוועדה הוסיפה וקבעה, כי לצורך הגדרת המחזיק בנכס לצרכי ארנונה "
השאלה המכרעת אינה מי הוא בעל הזכויות המשפטיות בנכס, אלא מי החזיק בו בפועל, קרי: מי הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ומפיק ממנו את מירב ההנאה". זאת ועוד, הוועדה הוסיפה כי לא שוכנעה כי המערערים, או מי מהם, לא היו בעלי הזכויות המשפטיות בנכס בתקופה הרלוונטית, שכן לא הוצגו בעניין זה כל ראיות.